מיכאלה הררי

נולדתי במשפחה בה אמא הייתה רקדנית מודרנית ואבא היה חובב פלמנקו. היה ריקוד מול העניים וצלילי המוסיקה באוזניים. הייתה לי חיווה משמעותית בבר בקליפורניה כשהייתי בהזכרה של אמן בה הגיעו אמני פלמנקו מכל האזור כדי לכבד אותו ולהיפרד ממנו. לא הייתה הופעה רגילה, אלה אלתור אמנותי וביטוי חזק של רגשות באמצעות ריקוד, שירה ונגינה. הבנתי באופן מיידי שלפלמנקו יש כוח להעביר את רצון הלב בשפה הכי ברורה ומרגשת. התרשמתי מהכוונות האבסולוטיות להוציא רגש טהור, מה שלא חוויתי אף פעם בצפייה או עיסוק במחול אחר. השירה קרעה אותי, הגוף שלי השתוקק לזוז, ורציתי לצעוק מאושר ולבכות מכאב בו זמנית. עד היום אני לא מאמינה שיש דרך יותר טובה לבטא אמוציות סוטרות וקידומות כמו שעושה הפלמנקו.
הלכתי לשיעורים של רוזה מונטוייה, רקדנית צוענייה בסן פרנסיסקו. היה לי תסכול גדול מפני שלא היה הסבר וקצב הלימוד היה מהר. הייתה לי חוויה דומה כשנסעתי ללמוד בבית ספר הפלמנקו במדריד, אמור דה דיוס. מצאתי את מקומי אצל זוג אמנים בבוסטון, מסצ'וסטס, שלימדו אותי ולקחו אותי לרקוד בלהקה שלהם. הכרתי שם גיטריסט והתחלנו להופיע ברחוב. עברנו לניו יורק שם המשכנו ללמוד ממגוון מורים ספרדים שהגירו לאמריקה. התחלתי להופיע עם מוסיקאים במועדונים, ברים, ופסטיבלים.